פסק-דין בתיק ת"א 9692-09

מבוא

1.      התובעת, ילידת  31.3.49, נפגעה בתאונת דרכים שאירעה ביום 25.7.07.

2. הנתבעת הייתה מבטחת הרכב במועד התאונה, והיא אינה חולקת על חבותה לשאת בנזקי גוף שנגרמו לתובעת בתאונת הדרכים, בהתאם להוראות חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים,  התשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפיצויים").  השאלה הטעונה אפוא הכרעה הינה שאלת הנזקים שנגרמו לתובעת בעקבות תאונת הדרכים.

הנכות הרפואית והתפקודית

3. לשם בדיקת מצבה הרפואי של התובעת מונה ד"ר טים יעקובי כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי.
4. בחוות דעתו מיום 12.5.10, ציין המומחה שבמהלך הבדיקה מצא הגבלה קלה מאוד בתנועות עמוד שדרה צווארי, ללא חסרים מוטוריים, אך עם הקרנת הכאב לכתף שמאל. עוד ציין שלא נמצאה הגבלה בתנועות כתף שמאל, וכי טווחי התנועות זהים לטווחי התנועות בכתף ימין.
5. המומחה סבר שקיים קשר סיבתי בין המגבלות שמצא לבין תאונת דרכים, וזאת תוך השוואה לחוות דעתו של פרופ' ר' מושיוב, אשר ניתנה בעקבות תאונה קודמת. בחוות הדעת האמורה תועדו טווחי תנועה מלאים בעמוד השדרה הצווארי.
6. נוכח ממצאיו העריך המומחה את נכותה הצמיתה של התובעת בעקבות התאונה בשיעור של  5%, לפי סעיף 37(5)א' לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז - 1956 (להלן- "התוספת להתקנות").
7. כן קבע המומחה שבעקבות התאונה הייתה לתובעת נכות זמנית בשיעור של 50%, למשך חודש ימים.
8. הנתבעת חלקה על חוות הדעת של המומחה באשר לקשר הסיבתי בין הנכות לבין התאונה, והצביעה על שורה של מסמכים ואינדקציות המעידים על נכות קודמת בעמוד שדרה צווארי. כן הפנתה לכך שבבדיקה אשר נערכה בחדר המיון נמצא שלא היו לתובעת מגבלות תנועה בעמוד שדרה צווארי, לכך שלמחרת התאונה שבה התובעת לעבודתה, ולכך שרק כעבור כשנה וחצי לאחר התאונה מתועדת תלונה של התובעת בתחום עמוד שדרה צווארי. הנתבעת טענה שאין להוציא מכלל אפשרות ששינויים ניוונים הם אלו שגרמו לנכות, ולא בהכרח אירוע תאונתי, ועל כן, למרות העדר תיעוד באשר לאירוע תאונתי מאוחר יותר, אין מקום לקבוע קשר סיבתי בין הנכות לתאונה.
9. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, מצאתי שיש לאמץ את קביעת המומחה הרפואי הן לעניין שיעור הנכות, והן לעניין הקשר הסיבתי.
10. בתשובה מיום 16.9.10 לשאלות הבהרה ששלחה הנתבעת, השיב המומחה בסעיף 5- " נסיבות המקרה מאוד ייחודיות- מחד, לתובעת עבר עשיר וממושך של כאבים בע"ש צווארי, שנגרמו עקב שינויים ניווניים ובלטי דיסק בצווארה. אך מאידך, עבר זה לא גרם לתובעת לסבול מהגבלה בתנועות ע"ש הצווארי, עובר לאירוע התאונה ובמשך כ- 20 שנה. הנני סבור כי החמרה שכזו במצבה של התובעת בדמות של הגבלה בתנועות הצוואר לא סביר שהייתה נגרמת תוך שנה וחצי (ממועד הבדיקה במיון שלא תיעדה הגבלה בתנועות הצוואר) לולא קיומו של "טריגר" בדמות אירוע תאונתי, מקום בו התובעת סבלה במשך כ- 20 שנה מכאבים בע"ש צווארי ומשינויים ניווניים מבלי שנגרמה לה הגבלה בתנועות עמוד השדרה הצווארי בגינם (וראו לעניין זה חוות דעתו של פרופ' מושיוב ואף הבדיקה במיון שתיעדה תנועות צוואר מלאות)". 
11. עוד השיב המומחה בתשובותיו לשאלות הבהרה שחל בענייננו כלל ה"גולגלת הדקה", וכי מצבה של התובעת עובר לתאונה הוא ששימש בסיס להתגבשות הנזק באירוע התאונתי.
12. אשר להעדר רצף טיפולי, השיב המומחה בסעיף 8 לתשובותיו, שאכן הדבר מהווה בעייה, ועל כן אינו יכול לקבוע באופן וודאי ומוחלט את קיומו של קשר סיבתי לתאונה, ועל כן ישנה אפשרות שהנכות קשורה לאירוע תאונתי אחר שיתכן ואירע לתובעת לאחר התאונה, המנתק את הקשר הסיבתי, ואולם בהעדר כל אינדיקציה לאירוע חיצוני אחר, סביר לייחס את ה"טריגר"  לתאונה.
13. המומחה התייחס בתשובותיו לכך שבחדר מיון לא נצפתה מגבלת תנועה, והסביר שיתכן שהמגבלה תתעורר מספר ימים לאחר התאונה.
14. עולה מהאמור בחוות הדעת ובתשובות לשאלות הבהרה, שהמומחה היה מודע למצבה הרפואי של התובעת עובר לתאונה, והתייחס לכך שבעבר נמצאו תלונות על כאבים בעמוד שדרה צווארי. יחד עם זאת, סבר שבהעדר אינדיקציות להגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי, אין לייחס את הנכות, כולה או חלקה, למצב רפואי קודם.
15. המומחה התייחס לחוות דעתו של פרופ' ר' מושיוב, אשר ניתנה במסגרת מינויו כמומחה בתביעה בגין תאונה אחרת שאירעה לתובעת, בה קבע המומחה שבהעדר הגבלת תנועה בעמוד שדרה צווארי, אין לתובעת נכות כלשהי.
16. המומחה התייחס להעדר רצף טיפולי, ואולם מצא כאמור שהגבלת התנועה מקורה ב"טריגר" חיצוני דווקא, ולא בהתפתחות ניוונית, ובהעדר אירוע חבלתי אחר סבר כאמור שיש לייחס את הנכות לתאונה.
17. מצאתי שההסברים שנתן המומחה באשר לתהיות העולות בשאלת הקשר הסיבתי הינם הסברים סבירים, המבססים את קביעתו של המומחה, ולפיכך מצאתי שיש לאמץ את מסקנתו לפיה קיים קשר סיבתי בין הנכות לבין התאונה.
18.  אשר על כן אני קובעת שנכותה הרפואית של התובעת בעקבות תאונת הדרכים הינה בשיעור של 5%.

הנזקים

נזק לא ממוני

19.  המומחה הרפואי קבע כאמור שלתובעת נותרה נכות צמיתה בשיעור של 5% בלבד, בשל הגבלת תנועה קלה. ניתן להתרשם ממכלול הממצאים שהתאונה הייתה אכן תאונה קלה, הן מתיאור נסיבות התאונה, הן מהעובדה שהתובעת שבה לעבודתה למחרת התאונה, הן מכך שלא התלוננה על כאבים בעמוד שדרה צווארי במשך למעלה משנה לאחר התאונה, ומהעדר טיפול כלשהו, רפואי או פיזיותראפי.